מקור נזיר נ׳
1 אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: יֹאמְרוּ מֵאִיר שָׁכַב, יְהוּדָה כָּעַס, יוֹסֵי שָׁתַק — תּוֹרָה מַה תְּהֵא עָלֶיהָ? אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְמֵת שֶׁאֵין עָלָיו כְּזַיִת בָּשָׂר. וַעֲדַיִין יֹאמַר: עַל אֵבֶר מִמֶּנּוּ מְגַלֵּחַ, עַל כּוּלּוֹ לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?!
2 אֶלָּא, כִּדְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְנֵפֶל שֶׁלֹּא נִתְקַשְּׁרוּ אֵבָרָיו בְּגִידִין. הָכָא נָמֵי: בְּנֵפֶל שֶׁלֹּא נִתְקַשְּׁרוּ אֵבָרָיו בְּגִידִין.
3 רָבָא אָמַר: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְרוֹב בִּנְיָינוֹ וּלְרוֹב מִנְיָינוֹ, שֶׁאֵין בָּהֶן רוֹבַע עֲצָמוֹת.
4 עַל כְּזַיִת מֵת וְעַל כְּזַיִת נֶצֶל. וְאֵיזֶהוּ נֶצֶל — בְּשַׂר הַמֵּת שֶׁקָּרַשׁ, וּמוֹהַל שֶׁהִרְתִּיחַ.
5 הֵיכִי דָּמֵי? אִילֵּימָא דְּלָא יָדְעִינַן דְּדִידֵיהּ הוּא, כִּי קָרַשׁ מַאי הָוֵי? אֶלָּא דְּיָדְעִינַן דְּדִידֵיהּ הוּא, אַף עַל גַּב דְּלֹא קָרַשׁ!
6 אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: בִּסְתָם. אִי קָרַשׁ — מוֹהֵל הוּא, לֹא קָרַשׁ — דִּלְמָא כִּיחוֹ וְנִיעוֹ הוּא.
7 בְּעָא מִינֵּיהּ אַבָּיֵי מֵרַבָּה: יֵשׁ נֶצֶל לִבְהֵמָה אוֹ אֵין נֶצֶל לִבְהֵמָה? מִי אָמְרִינַן גְּמִירִי נֶצֶל דְּאָתֵי מֵאָדָם, אֲבָל דְּאָתֵי מִבְּהֵמָה — לָא. אוֹ דִלְמָא לָא שְׁנָא?
8 הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר טוּמְאָה חֲמוּרָה עַד לְגֵר, וְטוּמְאָה קַלָּה עַד לְכֶלֶב — שַׁפִּיר.
9 אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר טוּמְאָה חֲמוּרָה עַד לְכֶלֶב, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?
10 תָּא שְׁמַע: הִמְחוּהוּ בָּאוּר — טָמֵא, בַּחַמָּה — טָהוֹר. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ עַד לְכֶלֶב, אֲפִילּוּ בַּחַמָּה נָמֵי!
11 אֵימַת מַמְחֵי לֵיהּ — בָּתַר דְּאַסְרַח בְּחַמָּה, כֵּיוָן דְּאַסְרַח — הָוֵה לֵיהּ עָפָר.
12 תְּנַן: כׇּל הַנִּצּוֹק — טָהוֹר.
13 חוּץ מִדְּבַשׁ הַזִּיפִים וְהַצַּפִּיחִית.
14 בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אַף הַמִּקְפָּה שֶׁל גְּרִיסִין וְשֶׁל פּוֹל, מִפְּנֵי שֶׁהִיא סוֹלֶדֶת לַאֲחוֹרֶיהָ.
15 בָּעֵי רָמֵי בַּר חָמָא: יֵשׁ נִצּוֹק לָאוֹכָלִין, אוֹ אֵין נִצּוֹק לָאוֹכָלִין. מִי אָמְרִינַן מִשּׁוּם דְּאִית בְּהוּ רִירֵי, וְהָנֵי לֵית בְּהוּ רִירֵי. אוֹ דִּלְמָא מִשּׁוּם דִּסְמִיכִין הוּא, וְהָכָא הָא סְמִיכִין?
16 אָמַר רָבָא, תָּא שְׁמַע: חֵלֶב הַמֵּת שֶׁהוּא שָׁלֵם וְהִתִּיכוֹ — טָמֵא, הָיָה מְפוֹרָד וְהִתִּיכוֹ — טָהוֹר. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ אֵין נִצּוֹק לָאוֹכָלִין, שָׁלֵם וְהִתִּיכוֹ נָמֵי לִיטְהַר!
17 אָמַר רַבִּי זֵירָא: אֲנָא וּמָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא תַּרְגֵּימְנָא: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — כְּגוֹן דְּבַהֲדֵי דְּמַרְתַּח לֵיהּ, סָלֵיק עַמּוּדָא דְנוּרָא לְפוּמֵּיהּ דְּמָנָא וְקָרֵשׁ, דְּאִיתֵיהּ כּוּלֵּא גַּבֵּי הֲדָדֵי.
18 אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי, תָּא שְׁמַע: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אַף הַמִּקְפָּה שֶׁל גְּרִיסִין וְשֶׁל פּוֹל — מִפְּנֵי שֶׁהֵן סוֹלְדִין לַאֲחוֹרֵיהֶן. מִידֵּי אִירְיָא? הָתָם, מִשּׁוּם דִּסְמִיכִין. הָכָא, מִשּׁוּם רִירֵי.
19 וְעַל מְלֹא תַּרְווֹד רָקָב. וְכַמָּה שִׁיעוּרוֹ? חִזְקִיָּה אָמַר: מְלֹא פִּיסַּת הַיָּד, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: מְלֹא חׇפְנָיו. תְּנַן: מְלֹא תַּרְווֹד רָקָב שֶׁאָמְרוּ, יֶשְׁנָן מֵעִיקַּר אֶצְבָּעוֹת וּלְמַעְלָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מְלֹא חׇפְנָיו.
20 בִּשְׁלָמָא רַבִּי יוֹחָנָן הוּא דְּאָמַר כְּרַבָּנַן. אֶלָּא חִזְקִיָּה כְּמַאן? לָא כְּרַבִּי מֵאִיר וְלָא כְּרַבָּנַן! אָמְרִי: מְלֹא פִּיסַּת הַיָּד וּמְלֹא קִשְׁרֵי אֶצְבְּעוֹתָיו לְמַעְלָה — חַד שִׁיעוּרָא הוּא.
21 אֲמַר לֵיהּ רַב שִׁימִי בַּר אַדָּא לְרַב פָּפָּא: מִמַּאי דְּהַאי מִקִּשְׁרֵי אֶצְבְּעוֹתָיו וּלְמַעְלָה לְרֹאשׁ? דִּלְמָא לְמַטָּה מִדִּידֵיהּ, דְּהָוֵה לֵיהּ מְלֹא פִּיסַּת הַיָּד? תֵּיקוּ.
פירוש מאירי על נזיר נ׳
1 כזית נבלה שנימוח ונעשה ליחה ונתקרשה אף על פי שלענין מת נידון כבשר כמו שביארנו בכזית נצל בדין נבלה אינו כן שהדבר ידוע שבשר נבלה שהוא סרוח מעיקרו ר"ל קודם שנתנבלה לא ירדה תורת נבלה עליו אפילו ראוי לכלב הואיל ואינה ראויה לגר אפילו לטמא טומאת אוכלין ומשקין שהיא טומאה קלה אבל אם כשנתנבלה ראויה לגר אף על פי שנפסלה ממאכל אדם הרי היא בטומאתה אף לטמא אדם וכלים במגע ובמשא עד שתפסל מלאכל הכלב והנצל ענינו שהבאיש ונעשה ליחה ונתקרשה בחיי הבהמה ולא ירדה עליו תורת נבלה ומתוך כך אין נצל לבהמה אף על פי שראוי לכלב וגדולי המחברים דנוה בספק בנבלת בהמה אלא שבנבלת העוף החליטו שהוא טהור:
2 בהמה טהורה אין חלב שלה מטמא משום נבלה שנאמר וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה וכו' מי שאיסורו משום נבלה וכו' אבל הטמאה חלבה כבשרה וכן בנבלת עוף טהור מעתה לקח חלב נבלת טמאה או של נבלת עוף טהור והמחהו באור וגמעו הרי זה טמא כאוכל מבשרה שהשתיה בכל מקום בכלל אכילה אבל אם המחהו בחמה טהור מפני שהסריחו בחמה עד שנפסל מאכילת הכלב:
3 הנצוק אינו חבור לטומאה ר"ל שאם עירה משקין טהורים מכלי לכלי שבו משקין טמאים מה שבעליון טהור כשהיה שאין חבור הנצוק חבור לענין טומאה ומ"מ התבאר במסכת מכשירין בענין זה שלא נאמר' אלא בשעירה חם לתוך חם או צונן לתוך צונן אבל מצונן לחם טמא שזיעת החמים הטמאה עולה כתימרות של עשן ומתערבת דרך העמוד במים שבכלי העליון הא כל חם לתוך חם או חם לתוך צונן או צונן לתוך צונן טהור ומ"מ אף זו לא בכל המשקין כן אלא שיש מהם שהם עבים עד שמתוך עובי סולדין לאחוריהם ר"ל כשקלוח הנצוק פוסק יוצא ריר כמין חוט שמחבר העמוד העבה למשקין התחתונים ואותו חוט מתכווץ ונסוג לאחוריו ונבלע בתוך העמוד העבה החוזר לתוך הכלי ונמצא אותה טפה המחברת הטהור והטמא יחדו חוזרת לתוך הכלי העליון וכל שהוא מטמא בצירוף חבור הנצוק וממין זה דבש הזיפים והוא דבש חשוב ביותר ועבה ונקרא דבש הזיפים על שם שמתוך יקרו וחשיבותו ועביו מזייפין אותו בסלת ושאר דברים כיוצא בו וכן הצפחת והוא מאכל עבה עשוי מקמח ודבש אבל המקפה הן שהיא של גריסין והם חצאי הפולים מוסרי הקלפות הן שהיא של פול והם של פולים שלמים עם הקלפות אף על פי שהם עבות מ"מ אין בהם רירים שיבלעו בתוך העמוד החוזר ומשנפסק נושרין טיפין עד שאין טיפת ראש העמוד חוזרת לכלי העליון ואין צריך לומר בשאר מיני האוכלין העבים כגון תבשיל של עדשים העבה וכיוצא בו שאין נצוק לאוכלין ולא שאלוה כאן אלא שהיו מספקין אם הזכירו חכמים דבש וצפחת דוקא ומשום רירי ושדברי בית שמאי באו להוסיף עליהן או שמא מתוך שהם עבים והוא הדין לכל מאכל עבה אלא שיהו בית שמאי סבורים עליהם שבדוקא אמרוה ולענין פסק ודאי בית שמאי לא היו טועים בדברי חכמים ולהוסיף באו ורבנן דבש וצפחת דוקא מצד העובי ומצד ריר שלו ולענין ביאור זה שהיו סבורים להביאה ממה שאמרו בית שמאי אף מקפה וכו' מפני שהם סולדים וכו' ר"ל על ידי רירים אלמא דטעמא דרבנן נמי הכי הוא אלא שסוברין במקפה שאין בה רירים ודחאוה דרך סוגיא דילמא התם ר"ל טעמא דבית שמאי ודאי מדנקט לישנא דסולדין לאחוריהם משום רירי הכא ר"ל טעמא דתנא קמא משום דסמיכי והוא הדין לכל תבשיל עבה ואין גורסין הכא דסמיכי לא אלא הכא משום דסמיכי:
4 כזית מן המת שחלקו לחלקים אם כל החלקים בתוך הבית האהל מקבצן ומטמא באהל וכן במשא והוא הדין למגע אם נגע הכל ביחד אבל אם נגע באחד מחלקיו אע"פ שהחלקים מוקפים זה לזה לא נטמא ובתוספות פירשוה אפילו נגע החצי ביד אחת והחצי ביד אחרת בבת אחת אבל כזית חלב מן המת שהתיכו מטמא לגמרי שאין ההתכה מפרדתו והרי הוא כזית שלם כשהיה ושאלו כאן והרי מ"מ כשהריקו מן המחבת לכלי נמצא מקצתו בכלי ומקצתו במחבת ואינם מתחברים אלא על ידי נצוק והרי הוא מפורד ונמצא חבורו אחר כן כשהורק כלומר על ידי אדם ואין חבור אדם חבור ופירשוה בשלא הריקו מן המחבת לכלי אלא דבהדי דארתח ר"ל תכף שהותך הטה את המחבת לצד אחד ועלה לו כל הזית לפומיה דמנא ר"ל בזוית הכלי וקרש לשם ומ"מ אין אנו צריכין לכך שכל שהוא טמא כלו אינו מתפרד על ידי נצוק שהנצוק אינו עושה חבור לחדש טומאה בטהור אבל מ"מ במה שהוא כלו טמא אין הנצוק מפריד ונמצא לא מחבר ולא מפרד היה כזית חלב מפורד והתיכו כדי לעשותו אחד טהור שאין חבור על ידי אדם חבור לענין שיהא מגע מקצתו ככלו אע"פ שלענין טומאת אוכלין להצטרף לכביצה כל האוכלין מצטרפין אף על ידי אדם ובטומאת נבלה כל שחצאי זתים מפורדין לגמרי אפילו במשא טהור אלא אם כן מחברות על ידי חוט בשר עד שינטלו שתיהן כאחת כמו שביארנו במסכת חולין פרק רוטב: